<h1>ספר החינוך מצוה קכ"ב</h1>
<h2>דף יח:</h2>
להגיד העדות בפני הדיינין בכל מה שנדעהו בין שיתחייב בעדות מיתה או ממון המועד עליו, או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר [ויקרא ה'] והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, בכל ענין חובה עלינו להגיד העדות לפני הבית דין. ואולם חילוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר איסורין שבתורה, שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין, ובדיני נפשות ובעדות שאר איסורין שבתורה כגון שראה אחד שעבר על איסור, וכן בעידות נפשות כגון שראה מי שהרג חבירו, או בעדות מכות שהכה האחד את חבירו, בכל זה חייב אדם לבוא מעצמו ולהגיד העידות לפני הבית דין כדי לבער הרע ולהפריש בני אדם מאיסור. משרשי המצוה לפי שיש במצוה זו תועלת גדולה לבני אדם, אין צריך להאריך בהם, כי ידועים הדברים לכל רואי השמש.
דיני המצוה כגון החלוקים שגלו לנו חכמים זכרונם לברכה שהם במצוה זו בין איש לאיש, שלא כל אדם חייב לבא לפני בית דין להעיד להם, שאם היה העד חכם גדול והבית דין פחות ממנו שיש לו להמנע אם ירצה מלהעיד לפניהם, שעשה של כבוד תורה דוחה עשה דעדות. וכהן גדול גם כן אינו חייב להעיד אלא עדות שהיא למלך בלבד, ומלכי ישראל לא מעידין על אחרים ולא אחרים עליהם משום מעשה שהיה, כמו שבא בסנהדרין פרק כהן גדול [י"ט ע"א], אבל מלכי בית דוד מעידין ומעידין עליהם, ודנין אותם. ואין נמנעין מלקבל עדות בשביל אהבה ושנאה, כי שארית ישראל לא יעשו עולה בעדותם, אבל לענין הדין אינו כן, שאין דנין האוהב והשונא, מפני שהשונא אין רואה זכות ולא האוהב חובה. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה שעיקר עדות של תורה הוא מפי העדים ולא מפי כתבם, שנאמר [דברים י"ז] על פי וגומר, אלא שחכמים מפני תקון העולם שימצאו בני אדם ללוות תקנו שנחתוך הדין בממון על פי עדים שבשטר כמו מפיהם. והרמב"ן זכרונו לברכה הקשה עליו בספר המצות [בסוף השורש השני] הרבה על זה, ויארך הענין אם באתי לכתוב כולו. וכלל הדבר, כי הרמב"ן זכרונו לברכה סובר שעדות שטר דאורייתא הוא, דכתיב [ירמיהו ל"ב] וכתוב בספר וחתום.
ומדיני המצוה גם כן מה שאמרו זכרונם לברכה [כתובות י"ח ע"ב] שכל אדם שהגיד עדותו בפני בית דין וחקרוהו כרצונם אין יכול לחזור ולסתור דבר מכל מה שהגיד בפניהם ולומר שמוטעה או שוגג היה או שנזכר אחר כך שאין הדבר כמו שהעיד, ואפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו. וכל עדות שבשטר הרי הוא כעדות שחקרוהו בית דין כרצונם, ושוב אין העדים יכולים לחזור בהם בשום דבר שבשטר. ודנין על פי החתומין בכל דבר הכתוב בשטר, והוא שנהיה בריאים שאותם החתומים הם שחתמוהו אותו שטר ולא זייפם מזייף. וזאת החקירה יש לנו לעשותה על פי אנשים שיכירו אותן חתימות שהן כתיבת אותם האנשים החתומים, וצריכין אנו שני עדים שיכירו שני החתימות, כל אחד מהם יכירו שני העדים. וכן אם שנים מן הדיינים בעצמן מכירין אותם די לנו בכך, או אם החתומים בעצמם לפנינו ויעיד כל אחד על חתימתו די בכך, אבל האחד אינו יכול להעיד על כתיבתו ועל כתיבת חבירו. וכן אם כתב ידם יוצא ממקום אחר לפנינו מקיימין ממנו, ומפורש בגמרא [שם כ' ע"א] שאין מקיימין שטר אלא משתי שטרות של שתי שדות שאכלום בעליהן שלש שנים אכילה גלוייה בלא שום יראה ופחד מתביעת בעלים, או משתי שטרות של כתובות, והוא שיצאו מתחת ידי אחר לא מתחת ידי זה הרוצה בקיום, דחיישינן שמא הכל זייף. וכן משטר אחר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין. ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן שבעדות של חתימה נאמן קרוב להעיד על כתיבת קרובו שהוא מכירה, ומצטרף עם אחר לקיים השטר, ושבעדות זו נאמן אדם בגדלו להעיד ולומר כשהייתי קטן ראיתי כתב אבי או אחי, ומכירה אני עכשיו שהיא אותה שראיתי. ומה שאמרו שעשרה בריות פסולות לעדות מן התורה, וכמו שכתבנו למעלה במצות אל תשת רשע עד. וכן מי שאינו במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ שהוא פסול מדבריהם, שחזקה עליו שהוא רשע, והרי כתיב אל תשת רשע עד. אבל אם יש בו דרך ארץ ועוסק בקצת מצות מקבלין עדותו אף על פי שהוא עם הארץ. נמצאת אומר כל תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל, ועם הארץ בחזקת פסול עד שיוחזק עמנו לטוב. וכן האנשים הבזויים ביותר פסולין מדבריהם, כגון האוכלין בשוק בפני הכל וההולכים ערומים בשוק, ומכלל הבזויים האוכלים צדקה של גוים בפרהסיא. ויתר פרטיה מבוארים בסנהדרין ושבועות.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנשים, שאין הנשים בתורת עדות לקלות דעתן. והעובר עליה ולא העיד בדיני ממונות כשתבעוהו לעדות בעל דבר או בית דין, או בדיני נפשות ומכות ובאיסורין של תורה מעצמו, בטל עשה וענשו גדול מאד, כי בכח העדות יתקיימו הישובים, על כן נכתב בו [ויקרא ה'] אם לא יגיד ונשא עונו. ואם תהיה העדות אשר כבש עדות ממון וכחש בה העד ונשבע עליה, כלומר שנשבע שאינו יודע לו עדות, חייב להביא קרבן עולה ויורד, ובתנאים הידועים בענין, כמו שמפורש במקומו בשבועות [ל' ע"א]. והוא אחד משלשה קרבנות הבאין בין על שוגג בין על מזיד.
